ה’חטא’ הכי גדול בעיני הנ.ק.וו.ד.
“החוקר הצביע על כמה ספרים שהיו מונחים על שולחנו ואמר לי: בספרים האלה רשום הכל. כאן כתובים כל המעשים שלך ושל חבריך במשך שנים רבות. כאן כתוב היכן ביקרת מדי ערב, מי ביקרו אצלך בבית ומה למדת איתם – והעיקר: כל המכתבים שכתבת לשניאורסאהן!אכן נודע הדבר: ה’חטא’ העיקרי שלי הוא – הקשר עם הרבי” * פרק נוסף מזכרונותיו של הרה”ח ברוך-מרדכי ליפשיץ שי’ – מתוך הספר “זכרונות פון גולאג” (תרגום מאידיש) * חלק שלישי
‘מלאכי-החבלה’ מחפשים את ‘המשך ס”ו’…
במוצאי שבת-קודש כ”א אדר תרצ”ט, הגיעו מלאכי החבלה לאסור אותי. כדרכם, בעת המאסר הם ערכו חיפוש יסודי בביתי. כמו בכל בית יהודי, היו גם בביתי הרבה ספרי קודש, גמרות וכדומה. אבל בביתי היו גם הרבה ספרים של תורת חסידות חב”ד, כמו ה’המשכים’ המפורסמים של הרבי הרש”ב נ”ע מהשנים תרנ”ט, תרס”ו ועת”ר; מאמרים ושיחות של הרבי הריי”צ, וכדומה. את כתבי החסידות הללו הנחתי, כמובן, במקום מסתור.
כשמלאכי החבלה ערכו חיפוש בביתי, הם לא התעניינו בכל ספרי הקודש הרגילים. הם חיפשו רק מה שקשור לחב”ד ול’שניאורסאהן’. כנראה, ה’מסור’, האיש שהלשין עלי, גם סיפר להם היכן בדיוק מוחבאים בביתי ספרי חסידות חב”ד.
לאחר חיפוש קצר, הם מצאו את האוצר והחרימו את כל החומר על מנת לקחתו איתם. ואז הודיעו לי שעלי להתלוות אליהם. הם הראו לי צו מאת החוקר המייפה את כוחם לערוך בביתי חיפוש ולאסור אותי, הם הורו לי לארוז חפצים אישיים שנחוצים לי ולבוא איתם. לקחתי אתי את התפילין והסידור שלי, מספר בגדים ומעט כסף.
בחוץ עמד הכן הרכב שלהם. הם הושיבו אותי במכונית יחד עם שני שומרים, אחד מכל צד, ששמרו עלי כאילו הייתי איזה עבריין מועד!
כשהגענו לבית הסוהר, הנ.ק.וו.ד. לקח ממני את כל מה שהבאתי אתי. הם לקחו ממני גם את שרוכי הנעליים ואת החגורה כדי שחלילה לא אנסה להתאבד. הם פשוט חסו על חיי…
הובילו אותי לתא המאסר בליווי משמר כבוד, כמו שמובילים חתן לחופתו. הגענו לחדר שעל דלתו תלויים מנעולי ברזל גדולים ומפחידים. הם פותחים את הדלת ומורים לי להיכנס.
תמונה שצומצה בידי הק.ג.ב. כשנאסר
עם כניסתי לתא המאסר, אני מוצא שם למעלה מעשרים אנשים מבוגרים. לעומתם אני נחשב לילד. הם עורכים לי ‘קבלת פנים’ נלבבת.
לעת-עתה, אינני יודע מי הם חבריי החדשים. הם מתחילים להציג בפניי שאלות: מי אתה? מה פשעך ומה חטאתך? מדוע נאסרת והובאת לכאן? אני עונה להם שאינני יודע כלום. תשובתי אינה מתקבלת אצלם, כמובן, והם טוענים שהחל מהשנה כבר לא נאסרים אנשים על לא עוול בכפם.
חבריי החדשים מציעים לי מיטה וספלון (בספלון הזה האסירים מקבלים את מנת המרק היומית שלהם). האיש המאכלס את המיטה הסמוכה למיטתי הוא יהודי מקרמנצ’וג בשם אברהם נאומוביץ.
אני מגלה שמלבד השכן הזה יש בחדר עוד מספר יהודים. מאוד מתחשק לי לדעת מי הם האנשים האלה ובגין איזה ‘עבירות’ הם נאסרו. לפי המראה החיצוני שלהם, ניכר עליהם שהם לא אנשים פשוטים והם לא נאסרו בגלל שדיברו באמצע חזרת הש”ץ או קריאת-התורה…
נו, מילא, אני חושב לעצמי. במשך הזמן כבר אדע את הכל באופן מפורט. צריכים רק סבלנות, במילא אני לא ממהר לשום מקום…
“אנחנו יודעים שאתה בקשר עם שניאורסאהן”
ביום השני למאסרי נפתחה דלת החדר ושמעתי שמכריזים את האות הראשונה של שם המשפחה שלי (הם לא מכריזים את השם המלא, כדי שהאסירים האחרים לא ידעו מי יושב איתם), ומורים לי לבוא.
מוציאים אותי מהבניין ומושיבים אותי במכונית שסגורה מכל הכיוונים ואי אפשר להביט ממנה החוצה. המכונית מתקרבת לבניין אחד ונכנסת לתוך החצר שלו. אנחנו יוצאים מהמכונית ומורים לי ללכת. בשעת ההליכה חייב האסיר להניח את שתי ידיו מאחור ואסור לו להסתכל לצדדים. רק ללכת ישר ולהביט קדימה.
חייל פותח דלת ומורים לי להיכנס. אני נכנס לחדר, ורואה שליד השולחן יושב אחד ממלאכי החבלה. הוא מורה לי להתיישב ממולו, אבל מרחוק. כנראה, כדי שלא אוכל לראות מה מונח על שולחנו של החוקר.
החוקר שואל אותי: האם אתה יודע שאתה אסיר? כן – אני עונה – אני יודע, אבל אני רוצה לדעת למה אסרו אותי.
הוא עונה לי: אתן לך דוגמה קטנה. בשבת האחרונה היית בבית-הכנסת. מימינך ישב פלוני ומשמאלך ישב אלמוני – והוא נוקב בשמותיהם של חבריי שישבו לידי בבית-הכנסת. נו – הוא אומר לי – זה היה כמו שאני אומר? כן – אני עונה לו. אה! – הוא אומר לי – דע לך שאנחנו לא אוסרים אף אדם סתם כך. אנחנו יודעים מי אתה. אנחנו מכירים אותך עוד מילדותך. אנחנו מכירים את כל הדברים שעימם אתה מתעסק. אנחנו יודעים שאתה עומד בקשר עם שניאורסאהן – המתגורר עתה בפולין – ומפיץ את רעיונותיו, ועוד ועוד.
– במשך זמן רב לא רצינו לאסור אותך, ממשיך החוקר. אבל עכשיו גילינו שאתה ניצב למרגלותיה של תהום פעורה, והנה אתה עומד ליפול לתוך התהום. ולכן החלטנו להציל אותך – לאסור אותך ולהחזיר אותך אל הדרך הישרה…
אין לנו שום דבר נגדך – הוא ממשיך – כי אתה בכלל לא אשם. פשוט פיתו אותך לסור מדרך הישר. והרי אתה עדיין בחור צעיר, יש לך כלה ואתה צריך להתחתן. כל החיים עוד לפניך… ולכן יש לי הצעה אליך: אתה תספר לנו, באמת ובתמים, על כל העניינים שלכם: על הישיבות המחתרתיות, על איסוף הכספים למען החזקת הישיבות וה’חדרים’, וכדומה. בקיצור, תספר לנו את הכל, אבל את כל האמת. אל תנסה להסתיר מפנינו שום דבר, כי בלאו הכי אנחנו כבר יודעים הכל. אנחנו רק מתכוונים לטובתך, לתת לך הזדמנות להוכיח שאתה מוכן ברצינות להיטיב את דרכך. וככל שתוכיח לנו יותר שאתה מתכוון לכך ברצינות, כך ייטב לך יותר. ניתן לך אדם שיעבוד ביחד איתך.
והחוקר סיים: “תיכף אחזיר אותך לתא המאסר. בינתיים תחשוב טוב על הכל, ותיזכר בכל הפרטים”.
החוקר קרא לחייל והורה לו להחזיר אותי לתא המאסר, תוך שהוא אומר – כאילו לעצמו – ‘הרי ידעת היטב שבסופו-של-דבר…’
מיד קלטתי שהעניינים לא יסתדרו בצורה כל-כך חלקה. חשבתי לעצמי: במה עדיף אני על חבריי ה’יושבים’ בגלל ה’עבירה’ שכינסו בבתיהם יהודים ולמדו איתם מאמרים ושיחות וכו’, בשעה שברחוב בוערת אש גדולה?
“הרי ידעת לקראת מה אתה הולך” – אמרתי לעצמי – “ועתה עליך להתחזק ולבטוח בקב”ה. הרבי בוודאי יעורר עליך רחמים למעלה, שהקב”ה ייתן לך כוחות להחזיק מעמד ב’גיהינום’ הזה, ולא לשכוח את דברי דוד המלך בתהילים: ‘רבים רודפי וצרי – מעדותיך לא נטיתי’…”
כך ניהלתי שיחה ביני לבין עצמי, ונתתי לעצמי להבין שהמצב בכלל לא פשוט. מי יודע מה מצפה לי בעתיד? אני נתון בידיהם של הרוצחים הרשעים שעלולים לעולל לי ח”ו צרות, עינויים ואפילו גזר דין של היפך-החיים, רחמנא ליצלן.
חשבתי היטב על ה’טובה’ שהחוקר רוצה לעשות לי. הבנתי שהוא מתכוון להפוך אותי ל’אחד משלהם’, ל’מסור’ ומלשין, חס ושלום, היו לא תהיה! ואז החלטתי בתוקף: יעבור עלי מה, אבל בשום אופן לא אסכים להצעה.
‘ליל שימורים’ עם ‘חיות על שתיים’
חודש אדר הסתיים, חודש ניסן התחיל – אבל אל החוקר לא נקראתי. בינתיים התקרב חג הפסח, והתחלתי לחשוב לעצמי: מה עושים? איך אוכל לעבור את הפסח מבלי להיכשל ח”ו באכילת חמץ?
הסדר בבית הסוהר היה שפעם בעשרה ימים היו מכניסים לחדרי האסירים ‘קיוסק’ קטן, שם יכלו האסירים לקנות סיגריות, סוכר ועוד דברים קטנים.
מאחר שנתנו לאסירים קצת כסף כדי שיוכלו לקנות משהו, החלטתי להשתמש בכסף כדי לקנות רק סוכר, וכך אוכל לעבור את הפסח עם סוכר.
הגיע ערב פסח. התכוננתי לערוך את ליל הסדר בשמחה, מה גם שבינתיים לא נקראתי אל החוקר… הלילה אשב לי אפוא בפינת החדר ו’אחגוג’ את החג.
אבל מסתבר שהיתה להם תוכנית אחרת בשבילי. אך ירד הלילה – והנה נקראתי ללכת לחקירה. הובילו אותי לחדרו של החוקר. מצידו האחד של השולחן יושב ‘שייגץ’ צעיר, והוא מורה לי לשבת ממולו, במרחק מסויים.
החוקר מתחיל לשוחח אתי בעדינות ובצורה רגועה, כאילו אנחנו ידידים ותיקים. אבל לאחר זמן קצר החוקר התחיל להמטיר עלי שאלות: נו, תתחיל לספר לי – מי אתה, מי הם בני משפחתך, מי הם הקרובים שלך? יש לך קרובים בחו”ל? מי החברים שלך? עם מי אתה נפגש? היכן אתה מבלה בזמנך הפנוי לאחר העבודה?
עניתי לו על שאלותיו, אך מהבעת פניו היה ניכר שלא כל תשובותיי מוצאות חן בעיניו. בעיקר לא מצאו חן בעיניו אמירותיי שאין לי חברים, שאינני נפגש עם אף אחד ושלאחר העבודה אני חוזר מיד הביתה.
לאחר ששמע את הדברים הללו, פרץ החוקר בצחוק גדול ואמר לי: אתה חושב שאתה חכם? נו, על זה עוד נדבר במועד מאוחר יותר…
ואז החוקר שואל אותי: יש אצלכם, היהודים, משהו מיוחד הלילה? עניתי לו: הלילה מתחיל חג הפסח. הוא אומר לי: אני רואה שאתה שומר על חשבון לוח-השנה שלכם. אמרתי לו: איך אפשר אחרת?
הגיעה שעת לילה מאוחרת, והחוקר אומר לי: ניכר עליך שאתה רעב – אפשר להציע לך משהו לאכול?… לא קשה לנחש מה עניתי לו.
בכלל, כל עבודתם של הרשעים הללו, אותן חיות שמהלכות על שתיים, התנהלה בשעות הלילה, בדיוק כמו החיות שמהלכות על ארבע, עליהן נאמר: ‘תשת חושך ויהי לילה, בו תרמוש כל חיתו יער’. ולכן, גם רוב החקירות התקיימו בשעות הלילה.
הסדר בבית-הסוהר היה שבשעה שש בבוקר דופק השומר על דלתות תאי האסירים. האסירים היו חייבים לקום מיד ולסדר את מיטותיהם. השינה בשעות היום אסורה.
בתקופה שהייתי אסור, החוק אסר על החוקרים להכות את האסירים בעת החקירות. אבל הם היו רשאים לענות אותם ע”י הפרעה לשנתם. השיטה של הפרעת שנתו של האסיר היתה קשה יותר מהרעבתו. כשאדם לא ישן, הוא ‘נופל מהרגליים’. הוא מאבד את השליטה על עצמו, ומתחיל לדבר ולדבר, מבלי לשים לב לדברים שהוא מוציא מפיו. האסיר סובל מזה ייסורים נוראים, קשה לו מאוד לשמור על ראש צלול בעת החקירות.
וזאת בדיוק היתה הסיבה לכך שהאחראים היו מובילים את קרבנותיהם לחקירות באמצע הלילה, כדי שלא לאפשר לאסיר לישון כראוי, וכך
כ”ק אדמו”ר הרבי יוסף יצחק שניאורסון בפולין בשנת תרח”צ
לשבור את רוחו עד שיודה על מעשיו, ואפילו על דברים שמעולם לא עשה.
לקראת סיומו של ליל-הגיהינום הראשון שלי, אמר לי החוקר: כעת אני מניח לך, תיכף יחזירו אותך לתא שלך. אבל תחשוב היטב על כל דבריך. דע לך שאנחנו יודעים שכל התשובות שענית אינן נכונות.
החוקר הצביע על כמה ספרים שהיו מונחים על שולחנו ואמר לי: בספרים האלה רשום הכל. כאן כתובים כל המעשים שלך ושל חבריך במשך שנים רבות. כאן כתוב היכן ביקרת מדי ערב, מי ביקרו אצלך בבית ומה למדת איתם – והעיקר: כל המכתבים שכתבת לשניאורסאהן!
אכן נודע הדבר: ה’חטא’ העיקרי שלי הוא – הקשר עם הרבי.
וכך, בעודי רעב בגופי ושבור ורצוץ ברוחי מהחקירה המתישה, הובילו אותי בחזרה לכלא. אכן, הלילה הראשון של פסח עבר עלי כ’ליל שימורים’…
החוקר ביקש ממני לחשוב היטב על כל העניין, ובאמת התחלתי לחשוב. מהר גיליתי איזה שוטים היינו כשחשבנו שכל מעשינו נשארים בסודי-סודות! למשל, כספי ה’מעמד’ שהיינו מוסרים לר’ יחיאל-מיכל רפפורט כדי שיעביר אותם למוסקבה, והמכתבים והשיחות של הרבי שהיה מביא לנו ממוסקבה, ועוד.
כשנזכרתי בספרים שהיו מונחים על שולחנו של החוקר הרשע – הבנתי שהוא לא מספר לי סיפורי סבתא. הוא אומר לי אמת מלאה – כי ה’מסור’ באמת דיווח להם על הכל.
נו, הרי היום חג וצריכים לקיים מצות ‘ושמחת בחגך’. את ה’קידוש’ יכולתי לערוך רק על סוכר. ובאשר לליל ה’סדר’ – חצי ממנו קיימתי כבר אמש בהידור, אצל החוקר שהאכיל אותי מרורים… מצות אמנם לא היו לי, אבל ‘מרור’ היה לי בשפע…
כך עברו עלי מספר ימים של חג הפסח, כשאני מתקיים על סוכר בלבד (בלי תה ובלי שום משקה אחר). הסוכר גרם לי תחושה מרה מאוד בפה. ביומיים האחרונים של החג לא יכולתי ללכת על רגליי, והיו צריכים להוביל אותי.
אבל למרות זאת, עברתי את החג בשמחה. שמחתי על כל יום נוסף שבו לא נקראתי לחקירה. מיד אחרי החג התחלתי לחזור לעצמי.
‘וכל מעשיך בספר נכתבים’…
ימים אחדים אחרי פסח נקראתי שוב אל החוקר. קיבלתי הרגשה קשה בלב. אוי, ריבונו של עולם! מה עושים? איך מחזיקים מעמד? האם עדיף שאכחיש כל מה שהחוקר יקריא לי מתוך הספרים שלו, או שמא עדיף שאודה בכל?
פחדתי להודות בכל האשמות, כי אז אני עלול לסבך אנשים חפים מפשע ש(עדיין…) לא נאסרו. הייתי כל-כך מנותק מהעולם שמחוץ לכותלי הכלא, עד שלא ידעתי אם יחד אתי נאסרו עוד כמה מחבריי או לא.
לאידך גיסא, מה יועיל לי אם אכחיש את הכל? הרי הם יענו אותי ויציקו לי עד שבסופו-של-דבר איאלץ להודות. והרי הכל כתוב בספרים שלהם, בבחינת ‘וכל מעשיך בספר נכתבים’…
אלה היו התלבטויותיי בהיותי בדרכי אל החוקר; אבל איך יכולתי להחליט משהו כשגופי כה רעב וחלש?
הוכנסתי אל החוקר. נו – הוא שואל אותי – האם חשבת על כל מה שדיברנו?
אין לי הרבה על מה לחשוב – עניתי – אני יודע היטב היכן אני נמצא.
– נו, אז תתחיל לספר.
– אינני יודע מה לספר.
– מה זאת אומרת ‘אינני יודע מה לספר’?! הנה מונחים כאן לפניי כמה ספרים, שם רשומים כל מעשיך מימי ילדותך ועד היום! הרי אתה אחד מגדולי חסידיו של שניאורסאהן בקייב – ואיך אתה מעז להציג את עצמך כמו כבשה תמימה?! מה זה כאן, משחק ילדים?!
והחוקר ממשיך:
– האם חבריך היו נוהגים להתכנס בביתך?
– כן.
– ומה היית לומד איתם?
– את ההלכה על ‘שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה’ (אני מתרגם לו את זה לרוסית).
אבל לא בזה מתעניין החוקר; הוא אומר לי: אבל הרי גם לימדת איתם את מה ששניאורסאהן כותב – שאסור לעבוד בשבתות, שייסדו ‘חדרים’ שם ירעילו את מוחותיהם של הילדים היהודים הרכים, שיבנו מקוואות, שלא ישרתו בצבא, וכן הלאה!
החוקר ממשיך לדבר, ואני חש מועקה כבדה בלבי. מתברר שכל העניין נסוב אצלם סביב ‘שניאורסאהן’, ואת זאת הרי אינני יכול להכחיש, כמובן. הרי בעת החיפוש שערכו בביתי מצאו את כל ‘אוצר החסידות’ שלי – מאמרים, שיחות ומכתבים של הרבי.
אני שואל את החוקר: האם זה באמת פשע כל-כך חמור? והוא עונה לי: בוודאי, אנחנו בונים את הסוציאליזם והקומוניזם, וכאן קמה לה קבוצת צעירים שזוממים לפעול נגד הממשלה!
קטע מהמאמר “תשורי מראש אמנה” שהחוקר מהק.ג.ב. שאל אודותו
יש מאמר של הרבי הריי”צ, ד”ה ‘תשורי מראש אמנה’ (המאמר י”ל לקראת חג הגאולה י”ב-י”ג תמוז תרפ”ט, וכעבור שנים נדפס ב’ספר המאמרים קונטרסים’ ח”א עמ’ 100 והלאה). זהו מאמר נפלא. הרבי מדבר שם על מעלת העבודה של בני ישראל בזמן הגלות, ואומר בין היתר: “בזמן הגלות, שהוא זמן החושך ואפלה בכלל, ובפרט שיהיו דחוקים ולחוצים ומעונים בעינויים קשים ומרים בייסורי הנפש וייסורי הגוף, השם ירחם, ובכל זאת יהיו בתוקף האמונה ובטחון בהוי’ ולא יתפּעלו משום מונע ומעכב וילמדו תורה ויקיימו את המצות ויעבדו את הוי’ בתפלה ובהנהגות טובות…”
לא פלא אפוא שמאמר כזה כל-כך הרגיז אותם. החוקר שולף חוברת של המאמר הזה ומבקש ממני שאתחיל להקריא לו מה שכתוב שם. אני רואה שהחוברת שבידו עבה מאוד, יחסית לקונטרס המקורי. מסתבר שמישהו תירגם זאת עבורם לרוסית… התחמקתי מלהקריא את המאמר, בנימוק שהראש שלי עייף ואינני מסוגל להתרכז בקריאה ממושכת. החוקר התמלא כעס עלי, אך לא יכול לעשות מאומה.
קטע מהמאמר “תשורי מראש אמנה” שהחוקר מהק.ג.ב. שאל אודותו
ואז החליט לשנות גישה ואמר לי: ספר לי מי הם חבריך, פרט את שמותיהם של כל האנשים שאתה מכיר.
מיד הבנתי שמטרתו היא לחלץ מפי את שמותיהם של אנשים אחדים שעדיין לא שמע עליהם. לכן התחלתי להזכיר לפניו רק שמות של כמה יהודים קשישים, מהמתפללים הקבועים בבית-הכנסת, כאלה שלא היה לי צל של ספק שהם מוכרים לו.
ראיתי שהחוקר מאוד לא מרוצה מהשמות שהזכרתי לפניו. הוא קורא לעברי: נו, את מי עוד אתה מכיר? אני מבין היטב שהוא מבקש לשמוע ממני שמות של בחורים צעירים, ואני עונה לו בשאלה: איך אני יכול לזכור את השמות של כל האנשים שמתפללים בבית-הכנסת?…
ר' מאטעל דער שוחט פון מאסקווע 